לא סתם מטומטם, מטומטם מקצועי

במפגש האחרון של מועדון הסרט המופרע, כשהודעתי מעל במת הסינמטק שבקרוב ייערך אירוע שיוקדש לקומיקאי הצרפתי לואי דה פינס, נשמעה מכל עבר באולם אנחת "אהההה", כזו שמורכבת מחיבה וגעגוע. סרטיו זכורים לקהל הישראלי עוד מהימים שהיו מוקרנים במוצאי שבת בחמש וחצי, קצת אחרי כותרות החדשות בערבית. ואנשים לא שוכחים לו את זה: מדי חודש, כשמתפרסמת כאן כתבה בסדרה, תמיד נמצא את הטוקבקיסט התורן ששואל "אבל מה עם לואי דה פינס?" - אז הנה, קבלו את מי שכונה "איש ארבעים הפרצופים לדקה".

כששאלו את דה פינס עצמו מי שימש לו כמודל לחיקוי, הוא סיפר בהתלהבות עד כמה הוא מעריץ את צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי ובאסטר קיטון. כשלחצו אותו עוד קצת ושאלו: "אבל למי מכל הקומיקאים האלה אתה הכי דומה?" - דה פינס ענה: "דונלד דאק".

ובאמת, הפרצוף העצבני, הקול הצרוד והידיים המתנפנפות שהפכו לסמל המסחרי שלו, נראים ונשמעים כמו ההיפך הגמור ממה שצריך כדי להפוך לשחקן הפופולרי ביותר בצרפת במשך כ-20 שנה. הסיפור מדהים עוד יותר כשמגלים שהוא הפך לכוכב רק כשהתקרב לגיל 50, ושבגלל בעיות לב הוא למעשה סיכן את חייו בכל פעם שהופיע.

"הרפתקאות רבי יעקב". קצת אחרי כותרות החדשות בערבית

בבית הספר הועמד דה פינס פעמים רבות בפינת הכיתה כעונש על מעשי הקונדס שלו. מאוחר יותר סיפר שהפך למומחה ב"להיות מפוטר מעבודות מטופשות". הוא ניסה לעבוד בבית מלאכה לפרוות (ופוטר בגלל שהציק לציפור של השכנים), במפעל טקטסיל (שם היה אוסף סיכות מכופפות שנפלו ומיישר אותן) וכשוליה לרואה חשבון (היו צריכים שלושה רואי חשבון שיעברו על עבודתו ויתקנו את הטעויות). בסופו של דבר החליט להתפרנס מנגינה על פסנתר בבר פריזאי. שחקן הוא לא חשב שיהיה.

בבר שבו הופיע, הוא נאלץ לנגן במשך עשר שעות ברציפות בהוראת הבוס, איש בלתי נסבל עם טיקים עצבניים בפרצופו. נשמע מוכר? איש זה היה ההשראה הראשונה לדמות האופיינית לדה פינס בסרטיו: צרפתי רברבן ועצבני שמשוכנע שהוא האיש הכי פיקח בעולם ובסוף נופל קורבן לתחבולות של עצמו.

כדי לא להשתעמם נהג דה פינס להצחיק את הלקוחות תוך כדי נגינה. רק אז חלפה בראשו המחשבה להפוך את התחביב למקצוע, והוא הלך ללמוד משחק. הוא כשל שוב ושוב בניסיונותיו להיכנס לתחום והחליט לפרוש מהמקצוע. בעודו הולך מיואש ברכבת התחתית של פריז, פגש חבר שחקן בשם דניאל ג'לין, וזה אמר לו: "אל תוותר, אתה חייב להמשיך, אתה טוב". דלת הרכבת נסגרה והפרידה ביניהם. דה פינס עמד בתחנה והרגיש בושה על כך שהוא מוותר מהר כל כך, והחליט לנסות שוב. אם לא היה נוסע במטרו באותו יום, אולי היה ממשיך לנגן בברים לשארית חייו.

מנהל התאטרון הראשון שהעסיק אותו היה אדם קמצן ובלתי נסבל. דה פינס שנא אותו אבל נאלץ להתחנף אליו כדי לקבל תפקידים בהצגות ומשכורת בזמן. דה פינס היה מגדף אותו, אבל כשהבוס היה נכנס לחדר הוא היה מחייך בפתאומיות ואומר "כן אדוני, ודאי אדוני, החליפה שלך נהדרת אדוני". הוסיפו לזה את זיכרונותיו מאמו שנהגה לגדף את ילדה, והנה מקורות ההשראה לדמותו המצחיקה עד דמעות שהעריצו מיליונים.

הכל בזכות אמא, והבוס

הוא שיחק בכ-80 סרטים בתפקידים שוליים (בסרט הראשון שבו השתתף פשוט פתח דלת - וזהו), ורק לקראת סוף שנות ה-40 לחייו החל לקבל הצעות לתפקידים משמעותיים יותר. בגיל 45 התקבל לשחק בהצגה "אוסקר". הדמות שביקשו ממנו לגלם היתה של אדם קמצן, עצבני, תחמן ומגדף. פתאום התחברו אמו, מנהל התיאטרון ומנהל הבר לתוך דמות אחת. במשך שעתיים וחצי קיפץ דה פינס והשתולל על הבמה, וההצגה הפכה להצלחה אדירה והוצגה כ-700 פעמים, הולידה סרט קולנוע מצליח והביאה לדה פינס עשרות תפקידים בסרטים נוספים. לא צריך תרגום כדי להבין מה הוא חושב על האיש שאיתו שוחח בטלפון בסצנה הבאה.

כששאלו אותו אם הוא בעצם שחקן של דמות אחת, הוא ענה מיד: "נכון! ואני מתכוון להמשיך ולשכלל אותה. אני לא סתם מטומטם, אני מטומטם מקצועי". מהפכת דה פינס יצאה לדרכה. לא משנה באיזה סרט השתתף, הוא הקפיד תמיד לדייק בתנועות הפנים ומתח את הקומדיה עד הסוף. הוא נמנע מהופעות בטלוויזיה שבהן, לדבריו, מקפידים פחות על הפרטים הקטנים שהופכים קומדיה למעולה.

ב-1961 גילם דמות משנית של שוטר בסרט "האמריקאית היפה", ושוב גנב את ההצגה מהשחקנים הראשיים, עד שהוחלט לכתוב לדמות הזו סרט שבעצמו הפך ללהיט, "השוטר מסן טרופז" (1964).

סן טרופז היא עיירה קטנה בדרום צרפת. תחנת המשטרה היא קטנה ועלובה והשוטרים בה מנומנמים ולא עושים הרבה. בחודשים יולי ואוגוסט הופך המקום לכפר נופש עמוס תיירים. בסרט מתמודד דה פינס עם התיירים העירוניים, רץ אחרי נודיסטים שהגיעו מפריז, מנסה למנוע את חתונתה של בתו, רודה בפקודיו, מתחנף למפקדיו ויוצא אידיוט עוד יותר.

אתר הצילומים של הסרט הפך לאתר עלייה לרגל: תחנת המשטרה האמיתית נסגרה, אחרי שאלפי מעריצים חתמו את שמותיהם על קיר הכניסה שלה. כן, גם השוטרים האמיתיים של העיירה לא הצליחו להתמודד עם התיירים. הסרט עצמו הניב סרטי המשך רבים שבהם דה פינס יוצא לחופשה, מתחתן, טס לניו יורק ואפילו נלחם בחייזרים מהחלל החיצון.

תפקידו ה-130 של דה פינס היה בסרט "הרפתקאות רבי יעקב", שם גילם גזען, שונא מיעוטים שמוצא עצמו מחופש לרב יהודי ומשיא את בתו לערבי. הסרט שיצא מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים זכה לפופולריות במהרה. מעריצים ספרו בסרט 1,500 בדיחות ומצבים קומיים. הסרט הפך את דה פינס באופן סופי לכוכב מספר אחת בארצו, עם המשכורת הגבוהה ביותר בקולנוע הצרפתי - חצי מיליון דולר לסרט.

בשלב זה כבר היה דה פינס מעורב בסרט בכל שלבי העבודה מלבד העריכה. בשלב העריכה נהג דה פינס להניח לסרט ולחזור לצפות בו רק כשהיה גמור. הוא רצה להיות הצופה הראשון של סרטיו, וגם המבקר הראשון שלהם.

להמציא מחדש את המסטיק

ב"רבי יעקב" צולמה סצנה פרועה שבה דה פינס נמלט מכנופיית טרוריסטים בתוך מפעל למסטיקים. במהלך בניית התפאורה גילו שגומי לעיסה אמיתי מתפזר ונדבק ולכן רקחו במעבדה חומר דמוי מסטיק שיתאים לצילומים. אחרי ניסויים רבים הגיעו להרכב המושלם שכלל גלוקוז, צבעי מאכל וקמח. הם נתנו לחומר הצמיגי להתערבב כל הלילה לפני הצילומים כדי שלא יתקשה. כשהגיעו בבוקר גילו שאי אפשר להכנס למקום - בגלל החום באולפן, העיסה תפחה וחסמה את כל הפתחים של האולפן. הצילומים נידחו כדי לטפל בגומי הלעיסה המשתולל, והסצנה עצמה הפכה לקלאסיקה.

הייתם מצפים מאדם כזה שיהיה אנרגטי ומטורף גם בחייו האישיים, אבל ההיפך הוא הנכון. דה פינס האדם שנא לצאת מהבית. ככל שהתפרסם יותר, כך ניסה להימלט מאור הזרקורים. הוא חי בטירה מבודדת במרחק 400 קילומטר מפריז, שם גידל גינה של עשרה דונמים ובה כל הפירות והירקות להם היה זקוק. הוא אפילו פיתח זן חדש של ורדים שנקרא על שמו - "Louis de Funès rose".

בשיא הצלחתו לקה דה פינס בהתקף לב. במשך שלוש שנים נמנע מלהופיע ואז חזר עם הקומדיה "רבע עוף" בפיקוח רופא צמוד. שני התקפי לב נוספים לא הפריעו לו להמשיך לעשות סרטים ולזכות ב-1979 בתואר השחקן הפופולרי ביותר בצרפת בפעם השניה. התקף הלב הרביעי הוא שהכריע אותו. בינואר 1983 הוא הלך לעולמו בגיל 68. היתה זו מכה למיליונים של מעריצים. הוא נקבר בבית העלמין הסמוך לטירה שבה התגורר.

דה פינס נתן השראה ליוצרים רבים. דמות המהמר בסדרת האנימציה "לאקי לוק" מבוססת עליו, וכך גם דמות הטבח העצבני סקינר מהסרט "רטטוי". הדואר

הצרפתי הנפיק סדרת בולים על שמו והקהל ממשיך לדקלם את סרטיו בעל פה.

סיפורו המלא של דה פינס יסופר במפגש הקרוב של "מועדון הסרט המופרע" בסינמטקים, ובסיומו יוקרן הסרט "האנגלים באים, האנגלים באים" (1966), ולא במקרה - מדובר בקומדיה שהביאה 27 מיליון צרפתים לקולנוע, וכך הפכה להיות הסרט המצליח ביותר בהיסטוריה של צרפת. למעשה, השיא הזה נשבר רק ב-1998, עם צאת הסרט "טיטאניק".

אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי קומדיות ומנחה אירועי "מועדון הסרט המופרע" ברחבי הארץ. ביום חמישי, 26 באוגוסט, יוקדש האירוע בסינמטק ירושלים ללואי דה פינס ובסיומו יוקרן הסרט "האנגלים באים, האנגלים באים". האירוע יגיע לסינמטק תל אביב ביום שבת, 28 באוגוסט. מופע של "חבורת היפופוטם" ייערך ביום שישי, 27 באוגוסט, בסינמטק תל אביב , ובסיומו תוקרן הקומדיה הישראלית "המוסד הסגור" .

(סייעו בהכנת הכתבה: מיכאל נג'ר ודרור יזהר)